אם זורקים לרגע לפח את התקינות הפוליטית ומתעלמים מאזרחותם של טיילור רוצ’סטי, סילבן לנדסברג ודיאור פישר, שלא למדו כדורסל בעמק יזרעאל, נתניה או אשקלון, מבינים את חומרת המצב. נכון למחזור מספר 4 בבית ה-32 ביורוקאפ, מדורגות מכבי תל אביב והפועל ירושלים במקומות השביעי והשישי, בהתאמה, מתוך שמונה הקבוצות בבתים שלהן ביורוקאפ בתרומת הנקודות של ילידי המדינה. ההובלה של לובליאנה, קבוצה שהיא כמעט על טהרת הסלובנים, ברורה מאליה, אבל גם קבוצות עם לא מעט זרים, כמו שטרסבורג וסראטוב מדורגות לפני מכבי וירושלים, כמו גם גראן קנריה, שאף אחד משחקניה הספרדים לא מוכר כאן. הכישלון של גל מקל בכוכב האדום בלגרד והיכולת האפרורית שלו בניז’ני נובגורוד אשתקד מוכיחים שעם כל הכבוד לעבר ה-NBA, גם הוא לא שחקן דומיננטי ברמות הגבוהות באירופה. הפועל ירושלים חגגה את הארכת החוזה של ליאור אליהו, אבל ממוצע הנקודות שלו בשלב ה-32 ביורוקאפ עומד על 7.5 עלובות. הוא אולי מספק לה יתרון כלשהו במאבק המקומי מול מכבי, אבל לא רלוונטי ביבשת. חמור מכך: פרט לשון דאוסן, קשה לחשוב על שחקן ישראלי שיוכל לשנות את התמונה באופן משמעותי. אם הצבעתם על עוז בלייזר, למשל, כדאי שתבחנו את אחוזי הקליעה הלא מרשימים שלו במכבי חיפה. המצב גרוע עכשיו, אך הוא רק עומד להחמיר.

יש מספר דרכים לחפות על היעדר כישרונות מקומיים: תקציב גבוה, ניהול מעולה, מאמנים מצוינים. גם מכבי תל אביב וגם הפועל ירושלים, כל אחת בדרג שלה, לא נהנות מהסעיף הראשון. מובן שבעזרת התקציב הגבוה יותר של מכבי תל אביב אפשר לעשות יותר מאסופת השחקנים המביכה שנחתה שם העונה, מה שמביא אותנו לניהול. בעבר הייתה מכבי אות ומופת לניהול חד, יעיל ואגרסיבי, שבא לידי ביטוי גם בבחירת שחקנים לא רעה בכלל. האגדה מספרת גם ששחקנים העדיפו לשחק בשורותיה בשכר נמוך יותר מאשר ביריבות האירופאיות, בשל התנאים הנוחים והמקצוענות. כל זה מאחורינו. מכבי תל אביב הנוכחית, בין אם מנהיג אותה פדרמן האב או פדרמן הבן, בין אם ניקולה וויצ’יץ’ מחליט את מי להחתים ובין אם הוא רק מכריע למי להחליף נורה, משדרת חוסר אונים וחוסר הבנה. התנהלותה בעונות האחרונות, לרבות זו שבה זכתה במקרה ביורוליג, לא מעידה שמדובר בסטייה זמנית מהמסלול. לכך האנשים האלו מסוגלים, והם לא עומדים לפנות את מקומם.

Comments

Leave a Reply

You must be logged in to post a comment.