מסינה ובלאט הם שותפי גורל. הם נולדו בהפרש של ארבעה חודשים, פיתחו קשרי חברות וסומנו יחדיו כשני החשודים המיידים להעביר את קריירת האימון שלהם מהיבשת הישנה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – בלאט בזכות הרקע האמריקאי שלו, ומסינה בזכות הקשרים שטווה לאורך השנים והידענות הגדולה בכל הקשור לכדורסל האמריקאי. המפגש האחרון ביניהם באירופה, בו טייריס רייס קלע סל ניצחון בפיינל פור ונעץ פגיון בלבה של צסק”א המסוכסכת, נחרת בזיכרון של שניהם. אצל האחד בתור זיכרון מתוק, אצל השני בתור חוויה טראומתית. זמן קצר לאחר מכן, שניהם העתיקו את חייהם לארצות הברית. ומאז הם עוקבים אחד אחרי השני מרחוק, בוחנים, מציצים. מסינה אמר פעם שבלאט “הוא מקרה מבחן” עבורו. היום, אחרי שבלאט כבר לא בתפקידו, הוא פורש את האבחנות שלו בזהירות, בורר את מילותיו בקפידה בל ייתפס בלשונו. כזה הוא, פוליטיקאי משופשף. או לפחות מנסה להיות כזה.

“אני לא יודע בדיוק איך ולמה כל זה קרה בקליבלנד. הייתי רחוק מההתרחשויות וקשה לבחון את הדברים מבחוץ. אגיד רק דבר אחד – אם אתה משקיע הרבה כסף ורוצה להצליח, כדאי שתלמד מאנשים שעשו זאת לפניך. סן אנטוניו מצליחה כבר 20 שנה ואין סודות, המתכון מאוד ברור – השחקנים משחקים, המאמנים מאמנים וההנהלה מנהלת. אצלנו זה עבד לא רע, בלשון המעטה, אז למה שזה לא יעבוד במקום אחר? בקליבלנד יודעים בדיוק מה השתבש. אני לא רוצה להגיד דברים שאתחרט עליהם, אבל באופן כללי, תמיד טוב ללמוד ממודלים אחרים. יכול להיות שבמקרה הזה לא חשבו על זה מספיק”.

עבדת בלייקרס בתור יועץ, ככה שכן ראית מקרוב תופעה שיש בה אלמנטים דומים. הרי גם לקובי בריאנט יש כוח עצום בתוך הלייקרס, קצת כמו לברון בקאבס. אולי זה חלק מהמציאות ב-NBA. השחקנים גדולים מכל דבר אחר. כל מי שעובד בתור מאמן בליגה הזו צריך לקחת את זה בחשבון.

“אני לא חושב שצריך להשוות בין שני המקרים. קובי זה קובי ולברון זה לברון. שניהם הרוויחו את המעמד שלהם בצדק. זה לא קרה סתם כך ביום בהיר. אין לי ביקורת כלפי אף אחד מהם. אני רק אומר שיש ארגונים שדברים די מצליחים להם, ואולי אפשר ללמוד מהם דבר או שניים”.