באוקטובר האחרון כיבדו במכבי תל אביב את תומאס, כשיחד עם כמה מחבריו הישנים, קיבל את גופיית המועדון במהלך המשחק נגד מילאנו בשיקגו. “כשחקן אתה לא מחפש כבוד, אתה רק רוצה לנצח בשביל הקבוצה שלך והעיר. אבל כנראה שהשארתי רושם טוב בישראל. כשהקבוצה מעריכה את מה שעשית על ומחוץ למגרש, זה כבוד גדול. שמחתי מאוד שחלק מהשחקנים שלי באו לראות ולכבד אותי. הבאתי את שתי הבנות שלי, שהיו קטנות בימים ההם, ועכשיו הן נערות, זה ממש כמו חלום”.

פעם אחרונה שראיינו אותך היה לפני גמר 2009 בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. מאז המועדון איבד 3 אליפויות וזכה ביורוליג. מה לדעתך קורה שם?

“כשאתה בצמרת, כולם מנסים להשיג אותך, כולם רוצים לנצח אותך. אם אתה לא מוכן לזה, או אם אתה מזלזל בקבוצה השנייה, זאת בעיה. למרות שהם איבדו שלוש אליפויות, זה עדיין הלם בשבילי כשהם לא זוכים באליפות. זה שוק בשבילי כשמכבי לא מנצחים. מכללות דיוק, למשל, מחוץ ל-25 הגדולות לראשונה מזה משהו כמו 15 שנים. כולם מכוונים לדיוק, לקנזס, לקנטאקי, ובישראל כולם מכוונים למכבי, ולא רק בישראל, אלא בכל אירופה”.

תומאס עדיין עוקב אחרי ליגת העל (“אני ישראלי, העברית שלי לא הכי טובה, אבל יש לי משפחה שם”), כולל מכבי חיפה (“אני זוכר את הפעם הראשונה שישבתי עם ג’ף רוזן”), ושומר מקום חם בלב למדינה שלנו (“אני אומר לאנשים שישראל זה המקום הכי טוב ששיחקתי בו, ושזה המקום הכי טוב לשחקן אמריקאי לשחק בו. התרבות כל כך דומה, ולא נדבר על האנשים עצמם. אני אומר לאנשים לא לצפות בחדשות, כי ישראל היא אחד המקומות הכי טובים בעולם”).

הוא לא מופתע למשל לאן התפתחו חבריו לשעבר שרונאס יאסיקביצ’יוס, מאמנה של ז’לגיריס קובנה, וניקולה וויצ’יץ’, שמנהל כבר שנה שלישית את מכבי תל אביב. “חשבתי ששאראס יהיה ג’נרל מנג’ר. מוח הכדורסל שלו, איך שהוא חושב, והעמדה שהוא שיחק בה, שם אותו בעמדה להיות מאמן גדול. דיברתי עם ניקולה הרבה בימים במכבי. הוא שיחק כדורסל, אבל הוא תמיד חשב על עסקים ועשה עסקים. והעמדה שהוא נמצא בה עכשיו, לא מפתיעה אותי גם. חשבתי רק שזה יהיה בספליט. ניקולה הוא איש עסקים, שאראס הוא איש כדורסל”.