אשתי לחשה באוזני: “אני רוצה להתייעץ אתך על משהו חשוב”. “רגע, רגע”, עניתי באדיבות אך בתקיפות, הרי אותי לא עשו באצבע. מיד ערכתי על גופה חיפוש מדוקדק (לא היה רע בכלל). אחרי שווידאתי שאין רשמקול, אמרתי בנחת: “כולי אוזן”.

ובכן, אם הדבר לא היה עצוב, אפשר היה להתפקע מצחוק, אך זה היה מצבם של הערבים בישראל בעשורים הראשונים למדינה. אז צמחו לקירות אוזניים ואדם חשש לשוחח עם קרוביו, שמא איזה שתול יקליט וידווח, אף על פי שהרשמקול הקומפקטי ביותר היה בגודל של ארגז עגבניות. אנשי השב”כ עצרו את כל מי שצייץ, או נדמה היה שצייץ; “אמרת שהמדינה היא נעליים, יא איבן אל־כלב!”

אבל אפילו אנו, בדמיוננו הפרוע, והערבים…

השקיעו במינוי דיגיטלי ב-4.90 ש”ח בלבד בחודש הראשון

או הירשמו לקריאת 10 כתבות חינם בחודש

Comments

Leave a Reply

You must be logged in to post a comment.