שלושה מקרים מצערים של כריתת רחם לאחר שנשים נדבקו בחיידק אלים בבית החולים שיבא, מעלים את השאלה אם יש למטופלות עילה לתביעת נזיקין נגד בית החולים או נגד רופאים מסוימים בו. הרי ידוע שבתי חולים מטבעם “מזוהמים” בחיידקים רבים, וכי נוהלי משרד הבריאות נועדו להבטיח סביבת טיפול נקייה וסטרילית ככל האפשר בבית החולים. אך מה קורה כאשר המאמצים להפחית למינימום את מקרי ההדבקה בזיהום, לרבות מקרים העלולים להסתיים בנזק בלתי הפיך כתוצאה מהזיהום, לא מועילים, וכריתת הרחם של הנשים שנדבקו התחייבה כנראה, כדי להציל את חייהן?

כשמטופל עובר ניתוח או פעולה פולשנית אחרת בבית החולים, סכנת ההידבקות בזיהום – מהצוות הרפואי שנמצא במגע עם חולים רבים, או מכלי הניתוח – גדולה ולכן ההקפדה על כללי הזהירות והסטריליזציה מוגברת. אך רגע לפני שמפנים אצבע מאשימה כלפי המרכז הרפואי שיבא בטענה לרשלנות, צריך לזכור את מה שנכון לגבי כל תביעת רשלנות רפואית: לא כל סיבוך שמתרחש בבית חולים הוא אירוע רשלנות שמזכה את המטופל בקבלת פיצוי, בוודאי במקרים של זיהומים, שהם חלק משגרת העבודה בכל בית חולים.

מובן כי יהיה צורך לבחון לעומק את נתוני המקרה הפרטני של כל אישה ואישה שנדבקה בחיידק בבית החולים, אבל כדי שלנשים שנפגעו תהיה בכלל עילת תביעה, יהיה צורך להוכיח כי אפשר היה למנוע את אירוע ההדבקה וכי ההידבקות התרחשה כתוצאה ממעשה או מחדל בלתי תקינים של מי מהצוות הרפואי. למשל, יהיה צורך בהוכחה שהופרו כללי הסטריליזציה בחדר הלידה, של הצוות הרפואי או של מכשירי הניתוח או הלידה; או שהרופא שנשא של החיידק המשיך לעבוד בחדר הלידה גם לאחר שחש בסימפטומים של כאב גרון, חום וכדומה.

ההנחה של בתי המשפט היא שרופא סביר צריך לצפות במקרה כזה אפשרות שידביק את המטופלות שתחת ידיו בחיידק או בנגיף, שעלול לגרום להן נזק. לפי פסיקת בתי המשפט, “מתחם הציפיות” במקרה זה רחב, כלומר הרופא צריך לצפות גם את האפשרות הנדירה יחסית שהחיידק שבא אצלו לידי ביטוי בהצטננות שגרתית, יתבטא אצל המטופלות בצורה אלימה ומהירה של חיידק טורף.