היועץ המשפטי לממשלה הוא הפקיד הבכיר החשוב ביותר בישראל. הוא הפרשן המוסמך של החוק, אלא אם בית המשפט העליון מתערב בהחלטותיו (ובפועל הוא ממעט מאוד לעשות זאת); והוא ראש התביעה הכללית, הקובע מי ייחקר במשטרה ונגד מי יוגש כתב אישום, כולל חברי הממשלה והעומד בראשה. מאליו מובן שלפוליטיקאים יש עניין רב בזהות של היועץ, שכהונתו נמשכת שש שנים. בעקבות הכישלון של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב–1997 במינוי יועץ, שנעשה משיקולים זרים, הוקמה ועדה בראשות מי שהיה יועץ משפטי ונשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר. לאור דו״ח שמגר, היועץ המשפטי מתמנה בהליך הכולל ועדת איתור שמומלציה — אחד עד שלושה — מובאים לאישור הממשלה.

כך אמור הדרג הפוליטי לשמור בידיו את ההכרעה הסופית, אך רק מתוך רשימה מצומצמת של מועמדים ששרדו ועדה, הכוללת נציגים של השלטון (הממשלה והכנסת) לצד נציגים של האקדמיה ושל לשכת עורכי הדין; בראש הוועדה עומד שופט בדימוס, המתמנה בידי שר המשפטים. ההליך נועד ליצור איזון נאות בכמה רבדים: בין הדרג המקצועי לפוליטי, בין הוועדה לממשלה, ובין שר המשפטים לבין ראש הממשלה ושריה, שמאשרים את המינוי בהמשך.

בשבוע שעבר נחשפו ב”הארץ” ניסיונות של שרת המשפטים, איילת שקד, להשפיע על עבודת ועדת האיתור, בראשות הנשיא הקודם של בית המשפט העליון, השופט בדימוס אשר גרוניס. ניסיונות אלה עלולים לכאורה לעוות את ההליך ולהטות את תוצאתו. שקד קיימה פגישות אישיות עם ארבעה מחברי הוועדה, בלי לתעד את הפגישות ובלי לדווח לוועדה. זאת בצד הופעותיה הרשמיות בפני מליאת הוועדה — מסגרת נאותה להשמעת עמדתה.

פעילותה של שקד אינה בלתי חוקית, אך גם אינה תקינה ואינה מקובלת. פגישותיה עם חברי הוועדה מעוררות חשש, שמא ניסתה לשדל אותם לתמוך במועמד הרצוי לה, בין בהצבעה בעדו ובין בשלילת קולם ממועמדים אחרים ומניעת העברתם לאישור הממשלה. בפעולות של שקד יש בכדי לעורר חשש לפגיעה בהליך הבחירה ואף במעמד העצמאי של היועץ הנבחר.

הזמן המתאים למעורבות של שרת המשפטים היה לפני תחילת עבודתה של ועדת גרוניס ויהיה שוב בתום עבודתה, אך לא במרוצת העבודה. פרסום מהלכי שקד מלמד עד כמה חיונית השקיפות בעבודת ועדת האיתור לחשיפת הכוחות הפועלים מאחורי הקלעים במינוי החשוב ביותר בשירות המדינה, ועד כמה חיוני לשמור על טוהר הליך המינוי, כדי להבטיח את עצמאות היועץ המשפטי הבא.