העיתונאית רחלי רוטנר חשפה היום בעמוד הפייסבוק שלה, כי הפוליטיקאי והעיתונאי לשעבר ינון מגל העיר לה הערות סקסיסטיות. המקרה של רוטנר אינו פלילי, אך היא הסבירה בפוסט, כי היא כותבת אותו מכיוון שהיא יודעת על מקרים שבהם מגל הטריד לכאורה בחורות נוספות. מיד הרשת החלה לסעור ורבים תקפו את רוטנר שהיא כותבת על כך בפייסבוק, ולא מטפלת במגל בדרכים המקובלות כמו שיחה אישית. שני ליטמן טענה בטור שסטטוס בפייסבוק אינו מבטא אומץ אלא פחד, וכי יש דרכים להתמודד עם הטרדה באמצעות פנייה לממונים במקום העבודה או תלונה במשטרה.

רבות מאתנו חוות הטרדות מיניות ברמות שונות, אם הטרדות מהסוג שינון מגל חטא בהן, ואם הטרדות חמורות יותר. מעטות מאתנו יודעות איך להתמודד אתן. חלק מטופלות אצל פסיכולוג, חלק משוחחות עם חברות, חלק מתלוננות במשטרה, חלק שומרות את המועקה בלבן. וכן, בשנים האחרונות יש לנו כלי התמודדות חדש – כתיבת פוסטים בפייסבוק. זהו כלי יעיל פעמים רבות, מכיוון שכותבות הפוסטים זוכות לתמיכה מיידית לה הן כה זקוקות. תמיכה שהן לא מקבלות במשטרת ישראל או בין כותלי בית המשפט.

לפני שש שנים בדיוק, כמה ימים אחרי מספר חודשים מאושרים בהודו, נחתה עלי שנה שלישית בלימודי אדריכלות וחתונתו של אחי הגדול. לא היתה שום דרך להתמודד עם דודות שמציקות לך “מתי את?” ועם הלילות הלבנים שעמדו לפני בלימודים, מלבד שתיית כמות נכבדה של אלכוהול. שתיתי המון. לא זוכרת כמה. רק זוכרת את עצמי על הרצפה באיזשהו שלב.

בסוף הערב, כשכבר כמעט לא נשארו אורחים, הלכתי לשירותים. הדי-ג’יי חיכה לי בכניסה. הוא לקח אותי לאחד התאים. הייתי חלשה מדי וקצת מבואסת מכדי להפעיל שיקול דעת. נכנסנו לאחד התאים והוא נישק אותי. סביר שעם הנשיקה שיתפתי פעולה. בכל זאת, זו רק נשיקה. אחרי כמה שניות הוא הוריד את הראש שלי למטה. לא הייתי מסוגלת להתנגד. הייתי חלשה ומפורקת פיסית וריגשית. אני זוכרת היטב את המלים בפיו ואת מה שקרה שם בתא. אני זוכרת אותו מסיים, רוכס את רוכסנו ויוצא החוצה, משאיר אותי מפותלת מבושה בתא עוד דקות אחרות.

יום למחרת, או אולי אפילו באותו הערב, סיפרתי על המקרה לשני אחיי הגדולים ולשני חבריי הטובים ביותר, נגה ואביעד, ולאחר מכן שתקתי. לא דיברתי על המקרה שנים עם איש. בשנה האחרונה צפים שוב ושוב ברשתות החברתיות סיפורים על הטרדות מיניות ואונס. כל סיפור כזה מציף אותי מחדש וגורם לי לספר לעוד כמה אנשים. להורים שלי לא סיפרתי אף פעם. להם אין להם פייסבוק. הם בוודאי יקראו את הטור לאחר שאחד מחבריהם יקרא עליו בפייסבוק, וישלח להם לינק.

אמא ואבא היקרים, אולי תחשבו שהייתי צריכה להתלונן במשטרה במקום לספר את סיפורי מעל דפי האינטרנט. תסלחו לי, אבל זה לא מעניין אותי. גם לא אכפת לי אם אותו בחור, שאיני זוכרת את שמו, ישלם על כך. אותי זה משחרר. ואם זה ישחרר עוד כמה נשים – אז עשיתי את שלי. הוא בטח עשה ויעשה את מה שהוא עשה שוב, והמשטרה, גם היא שוב ושוב וכמו במקרים רבים – לא תעשה עם זה דבר. ולכן – מזל שיש לנו פייסבוק.