“נולדתי ישראלי, אמות כנראה ישראלי”

בוקר בנאק טסלי – בלילה מזג האוויר השתנה לנו. יורד שלג ואנחנו רק בימים הראשונים של ספטמבר.

בוס, מה קורה?

דורון: “נפל עלינו חורף מוקדם”.

פיש ורועי מחליטים שזה הזמן המתאים לקצת הוט-טאב. “ההוט-טאב זה הדבר הראשון שבניתי כאן, כי כשבאתי ידעתי שאין פה שום מים חמים חוץ מסיר שאתה מחמם על האש”, מסביר דורון. “ואין כמו לטבול מול הנוף בהוט-טאב בטמפרטורה של 40 מעלות בערב, מול ההרים ומול הירח.

לקראת סוף העונה פה עושה רושם שהעבודה על הבקתה הרביעית שבונים פה החבר’ה נמצאת על סף סיום. דניס החבר-צלם הצרפתי של דורון, ומי שהתלווה לרוב המסעות שלו בעולם, עוד מעט מסיים את החיפוי הפנימי של הקירות. מזוזה אין כאן, ונראה שגם לא תהיה, אבל הבקתה כבר מקבלת שם – “רוברט’ס קבין” (הבקתה של רוברטה) שקוריה על-שם אמה של סוזן עליה השלום.

אז מה עושה כאן בקצה העולם האיש שלפני כמעט 40 שנה היה מטכ”ליסט? האיש שנעץ ראשון את הדגל הישראלי באוורסט? לחבר הצרפתי יש תזה.

דניס: “זה כנראה קשור לאהבה שלו לטבע פראי, לסוג החיים שהוא חי עד כה. מנקודת מבטי כבחור צרפתי יכול להיות שזה קצת קשור להמולה הכוללת במזרח התיכון. הבחור הזה, כמו כל אדם אחר בעולם, מגיע לו להגיע למקום שקט משלו”.

אז דורון, אולי ההגעה שלך לנאק טסלי זו בריחה מהמציאות הישראלית הלא-משהו?

דורון: “המקום הזה פה, זה לא מקום שאתה בורח אליו, זה מקום שאתה רוצה לבוא אליו. יותר מדי קשה לחיות בו כמקום של בריחה. אני לא פרטיזן. לטוב ולרע אני ישראלי, נולדתי ישראלי, אמות כנראה ישראלי.

“אתה יודע, אני ישבתי פה בקיץ שעבר, כל בוקר הייתי מדליק את האינטרנט, עמוד ענן, עמוד עשן, יש לי ילד אחד במילואים, ילד שני במנהרות שם בעזה. זה שאני פסימי ולא אוהב את מה שקורה בארץ זה נכון, אבל אם כל מה שאני רוצה זה לברוח, הייתי בורח לדאונטאון ונקובר, או לברלין, שם המילקי זול יותר, לא להרים וליער, לחיות פה כמו רובינזון קרוזו”.

עוד מעט, אחרי ארבעה חודשים רצופים פה, דורון ישאיר הכול לא נעול ויטוס חזרה עם סוזן וסלע לגבעת ניל”י. גנבים אין סיכוי שירצו לבוא הנה, בטח לא בחורף, אפילו דובי הגריזלי מנמנמים אז.

בקיץ הבא כבר יהיו כאן ארבע בקתות עומדות, עם עוד תיירים ומתנדבים, ושקט אין סופי, בדידות מזהרת ויופי פראי שיש רק בקצה העולם.