בעוד שהציבור הבלתי-מאוגד ובלתי-מחובר מתחיל הבוקר עוד שבוע של שגרה, הימים הקרובים יהיו ה”מאני-טיים” של כמה מקבוצות האינטרסים הגדולות והחזקות במשק. הדרכים שבהן קבוצות אינטרסים – “מועדונים” – שכאלה מביסות את הציבור הן רבות ומגוונות, ושלובות זו בזו במערכת קשרים שבאמצעותן הן מחזקות זו את זו.

למועדונים האלה יש כמובן תמיכה פוליטית, “צ’מפיון” כזה או אחר בשלטון ובבית המחוקקים. בעוד שסעיף כזה או אחר בחוק משפיע על האזרח הבודד רק בשוליים, למועדונים יש גרעין קשה של חברי מועדון שיושפעו מהסעיף באופן דרמטי – ולכן הם מוכנים להילחם ו”להתאבד” עליהם.

למועדונים יש מעגלים של יועצים ולוביסטים – שלציבור אין. יש להם כסף. יש להם לעתים קרובות תמיכה בחלקים נרחבים בתקשורת – לעתים תמיכה ישירה, ובדרך כלל תמיכה שבשתיקה באמצעות בחירה שלא לעסוק בנושא ולא להבליט את העוולות שנגרמות לציבור. הם נהנים מיתרון ה”מקצועיות”: הם מבינים בדיוק את המשמעות של כל חוק, סעיף ותקנה – בעוד שהציבור אדיש או מבולבל מול מבול העמדות, הטענות והספינים שנזרקים לאוויר.

השבוע, שניים מבין המועדונים החזקים האלה עשויים לקלוע את הסל המנצח – ולקבל את מה שהם רוצים.

ה”מאני־טיים” של תקציב הביטחון

הדיונים על התקציב, ועל תקציב הביטחון בפרט, הגיעו בימים האחרונים ל”מאני־טיים”, הרגע שבו מחלקים את הכסף. על פי הקולות המגיעים ממשרד האוצר, יש הסכמות בין שר האוצר משה כחלון לשר הביטחון משה יעלון, על אימוץ חלקים מהמלצות דו”ח לוקר. אלא שבסעיף העיקרי והחשוב ביותר, זה שעוסק במבנה הפנסיה של אנשי הקבע, כחלון נכנע.

אלוף (במיל’) יוחנן לוקר, למי שלא זוכר, הציע מהפכה עקרונית בכל הקשור למבנה הפנסיה בצבא: להפסיק לשלם “פנסיית גישור” – ולהחליף אותה במענק. לוקר רוצה לגרום לצבא לשנות תקליט: לא עוד אלפי קצינים שעושים מעט, ממתינים וצוברים שנים כדי לצאת בגיל ארבעים ומשהו עם פנסיה ותנאים שמבטיחים שלא יצטרכו לעבוד לעולם (מה שלא מונע מהם להמשיך לעבוד וליהנות משתי משכורות, כמובן).

התוכנית של לוקר מדברת על יציאה מהצבא עד גיל 35, יחד עם מענק כספי משמעותי – וזהו, למעט קבוצה קטנה של קציני שטח קרביים בכירים (סגני אלופים) מיחידות נבחרות, שייהנו מהתנאים הקיימים. לדעת חברי ועדת לוקר, זו הדרך להצעיר את הצבא, ליצור תרבות שאינה של פנסיונרים, ולהעביר תקציבים להיכן שהכסף שבאמת נחוץ – ציוד ואימונים. אבל על זה, כצפוי, שר הביטחון והרמטכ”ל לא רוצים לשמוע, ודווקא על הסעיף הזה, אולי החשוב ביותר לתרבות של הצבא העתידי, כחלון ויתר ללא קרב. לאחר הגז, זהו עוד קרב שכחלון החליט לסגת ממנו עבור שקט קואליציוני.

לכאורה, לאחר שתיארה את דו”ח לוקר כלא פחות מפיגוע, מערכת הביטחון ויתרה וקיבלה כמה מהסעיפים המופיעים בדו”ח. אלא שכל הוויתורים וכל ההסכמות יהיו על הקרח, אם המערכת האזרחית לא תקבל את היכולת לפקח על הביצוע בפועל של תקציב הביטחון, של החלטות המדיניות ושל תשלומי השכר והפנסיה.

הצבא כבר “גילה” שיש אצלו אלפי קצינים שהוא לא מבין כיצד הצטברו, הוא התנהג כמו ועד עובדים כאשר הקפיא אימונים בשל מאבקי תקציב, ובכל פעם שמתעוררת בעיה תקציבית, הצבא נוהג להגיע לבית ראש הממשלה ובדרך זו או אחרת לקבל את הכסף. כמעט בכל מקרים, הצבא – עם עשרות כלכלנים ומנהלים מנוסים ונחושים – ניצח את אגף התקציבים וקומץ הרפרנטים הצעירים לענייני ביטחון. נכון להבוקר, נראה ששר האוצר מבקש בעיקר להעביר את התקציב, ולא מעניינת אותו העובדה שהוא מחמיץ הזדמנות היסטורית לשנות את מבנה הפנסיה בצבא ודרכה את התרבות של המערכת הביטחונית כולה.

ומה עם ההישגים האחרים, כמו סעיף ה”שקיפות” בניהול תקציב הביטחון? את ההכרעה לערך של ההישג הזה, אם הוא בכלל הישג, תוכל לתת רק אשה אחת: החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי־בויאנג’ו. במקומותינו, ועוד יותר מכך בשירות הממשלתי, ל”שקיפות” אין הרבה משמעות אם ל”משקיף” אין סמכות לאשר או לא לאשר העברת כספים. יותר מדי פעמים, ביותר מדי תקציבים ואחרי יותר מדי ועדות, מועדון הביטחון המשיך להתנהל על פי האינטרס של אנשיו ולזלזל בכספי הציבור. לא בטוח שהפעם זה יהיה שונה.

מחירי הגז קורסים

על פי רוב הפרשנים והמקורבים לשוק הגז, למרות ההפגנות שהתקיימו באחרונה, ה”מתווה” של ממשלת ישראל לשוק הגז עומד לעבור. אריה דרעי פינה את מקומו במשרד הכלכלה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, וזה לא יהסס לחתום על הנייר שמאפשר לו לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים (אף שאין את מי לעקוף כי אין ממונה. אפשר פשוט לחכות למחליף של דיויד גילה שידון מחדש בשאלת ההסדר הכובל אם בכלל היה כזה) ולהפוך את המתווה, שתפרו אמיר לוי באגף התקציבים ויוג’ין קנדל במועצה הלאומית לכלכלה, לנוסחה שעל פיה יפעלו חברות הגז והנפט בישראל בשני העשורים הבאים.

לנתניהו נותרו רק שתי משוכות: חובת “היוועצות” חסרת שיניים עם ועדת הכלכלה שבראשות ח”כ איתן כבל (המחנה הציוני), ודיון בבג”ץ לבירור השאלה אם נתניהו יכול לקבל החלטות בעלות השלכות לאומיות לעשרות שנים במשרד הכלכלה, כאשר הוא מכהן גם כראש ממשלה, גם כשר התקשורת וגם כשר הכלכלה.

שתי המשוכות לא נראות גבוהות במיוחד. מאחר שאין לו סמכות וטו, ח”כ כבל יכול בעיקר לפעול לדחיית ההחלטה באמצעות תרגילים פרלמנטריים: לבקש “ללמוד את הנושא”, לזמן “מומחים” ובאופן כללי למשוך זמן – אבל לא יותר מזה. בג”ץ לא צפוי לבחור בסוגיית סמכויותיו של ראש הממשלה כנושא להתעמת עמו. שופטי בג”ץ יודעים היטב שיש כמה דמויות בממשלת נתניהו שרוצות לפגוע בהם ובעצמאות המוסד, הם יודעים שראש הממשלה הוא פחות או יותר היחיד שיכול למנוע או למזער את הפגיעה הזאת – ולכן ספק אם יבחרו להתעמת דווקא עם השומר שלהם.

אלא שההערכות האלה אינן צריכות למנוע מהציבור מלעסוק, להבין ולצאת להפגנות על מתווה הגז, פשוט כי הוא אינו טוב עבורו. כדי להיווכח מדוע, כל מה שצריך לעשות הוא לבדוק מה קרה למחירי הגז בשבועות האחרונים – ולהבין שכמעט כל אחת מההצהרות של נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ על שוק הגז כבר אינן נכונות.

מחירי הגז בכל העולם, מתברר, ירדו ממש בימים האחרונים לשפל חדש. באירופה, שם אין מספיק גז והם בעיקר רוכשים אותו לאחר שהגיע בצינורות ארוכים מרוסיה או במכליות גז נוזלי, המחיר באספקה ל-2019 כבר ירד מתחת לרמה של 5 דולרים ל-BTU. ביפן ובאסיה, לשם הגז מגיע רק דרך אוניות, הגז ירד לרמה של 7.6 דולרים 
ל-BTU. מחירים אלה מכילים בתוכם מרכיב גבוה של הנזלה ושינוע, כ–2.5 דולרים במחירים לאירופה וכ-4.5 דולרים במחירי הגז במזרח. התוצאה היא שסמוך למקום הפקתו מחיר הגז הוא כ-2.5–3 דולרים.

הירידה במחירי הגז בשווקים העולמיים מנפצת “סיפור” מרכזי – הסיפור שעליו נבנה כל קמפיין השיווק של מתווה הגז בחצי השנה האחרונה. זוכרים שראש הממשלה אמר שהגז יחזור לציבור ושהוא יכניס לקופת המדינה מאות מיליארדים שישמשו ל”חינוך, בריאות ורווחה”? אז זהו, זה כבר לא נכון. מדוע? כי התחשיבים על הכנסות המדינה ממסים – “מסי ששינסקי” – מבוססים על יצוא כמויות גדולות של גז ומכירתו על פי מחירים ששררו בעולם לפני שנה או חצי שנה, אך אלה, כאמור, התרסקו בעשרות רבות של אחוזים.

וכמה עולה הגז בישראל? חברת החשמל, הרוכשת העיקרית, משלמת עבורו כמעט 6 דולרים, וההצמדה למדד המחירים בארה”ב, שהוכנסה לחוזים הארוכים שעליהם החברה חתמה, צפויה לעלות את המחיר בשנים הקרובות לכיוון ה-7 דולרים. האם הגיוני שישראל, מדינה שמצאה כמויות ענקיות של גז בשטחה, תשלם יותר או בדומה למדינות שאין להן גז בכלל, והן רוכשות אותו בשוק החופשי?

מתווה הגז מכיל מנגנון הצמדה של חוזים חדשים (בלבד) למחירי היצוא, אבל את החלום של “מאות מיליארדים במסים” אפשר לגנוז. אלא אם תרשם בעתיד הלא רחוק עלייה חדשה ומפתיעה במחיר הגז (ואף פרשן אנרגיה בינלאומי אינו חוזה את זה), הרי שהכנסות הקופה הציבורית מענף הגז יהיו ברמה שכבר אינה תורמת משמעותית לתקציב המדינה, וגם זה רק בעוד 6–8 שנים (במקרה האופטימי ביותר), כי על פי המתווה צריך בשלב הראשון לתת למפעילים להחזיר את ההשקעות שלהן, כפול מקדם רווח שנע בין 2 ל-2.8 מהיקף ההשקעה הראשוני.

כפי שנכתב כאן לא פעם, יש שורה ארוכה של בעיות במתווה הגז שנתניהו רוצה להעביר בימים הקרובים. הוא מבסס מונופול פרטי לא מפוקח למספר דו־ספרתי של שנים, לרבות סעיף “יציבות” תמוה שמערער את יכולתה של ישראל להתאים את כללי המשחק למציאות הכלכלית העתידית. הוא אינו מבטיח הנחה של צינורות נוספים מהמאגרים בים לחוף בישראל, וכך משאיר אותה תלויה בכל תקלה במאגר תמר ובצינור הבודד שמגיע ממנו (ומעניין את מי יאשימו ביום שבו התקלה תתממש. את ה”חברתיים”?) הוא אינו מתמרץ את המדינה להגביר את השימוש בגז, למשל בתחבורה. הוא מעלה שאלות מטרידות על דמותה של ישראל וכלכלתה, לאחר ששחקן אחד ישתלט על ענף שלם, בהסכמת הממשלה ובעידוד ראש הממשלה.

התומכים במתווה, בממשלה ובקרב מועדון האינטרסים של חברות הגז, ניסו לשכנע את המתלבטים לאמץ את המתווה על בסיס הסיסמה: “פרטי המתווה לא חשובים, אם המדינה ממילא תקבל 60% מהתקבולים ואם הם יהיו בהיקף של מאות מיליארדים” – וזה הטיעון ששיכנע רבים. אבל מאז שהמחירים ירדו ונמצא מאגר ענק במצרים, הסיסמה הזאת כבר אינה נכונה – ולכן אין צורך לאמץ מתווה שכולם, אפילו ראש הממשלה ושר האנרגיה, מודים ש”אינו מושלם”.