יום כיפור נתפש כזמן לחשבון נפש. וקשה לחשוב על שאלה חשובה יותר מהשאלה מה קרה בישראל לנפש? איך נהפכה הציוויליזציה היהודית ממי שנראתה כמובילה ברכּוּת הומניזם, וגישות אוניוורסליות — למי שנראית משיחית, גזענית, אלימה? חלק מרכזי במהפך קשור למנגנון ״כתבי הילד הבוכה לכרית״. כדאי להבינו.

באלפי שנות גלות החוויה המרכזית היתה העדר כוח פיזי יהודי. העדר שלוּוה ברדיפות, פחד והתקפות גזעניות. לכך ענתה היהדות במגוון דרכים, שמשותף לרובן מעבר למטפורי, למילולי, לפנימי, כתחליף לעולם הכוח החיצוני; במקום הקרבת קורבנות, תפילה. מעולם מילולי זה יצאו מהפכות — ממרכזיות הלימוד ועד לתיקון עולם. רק שבתוך המנגנונים המילוליים כתגובה לחולשת הכוח, היה מנגנון מיוחד שהשפעתו בימינו מכרעת. מנגנון שנכון לכנותו: ״כתבי הילד הבוכה לכרית״. הילד החלש, נטול הכוח, שמוכה בידי ״חבריו״ בכיתה וברחוב — ״נוקם״ בהם בלילה, בדמיונו, בעודו בוכה לכריתו, ״הם לא בני אדם״, ״חיות״, ״שימותו״.

לאורך שנות הסבל והרדיפות הגזעניות רבתה הכתיבה הרבנית בסגנון זה, על ידי כמעט כל גדולי הרבנים: ה”גויים” אינם אדם, אין להם נשמה, הם חיות אכזריות, וממתינה להם נקמה נוראית, נקמה שרובה יגיע בזמן־הכוח המשיחי. “כתבי הילד הבוכה לכרית” של רבנים ומקובלים לא היו מוכרים בחלקם לרוב היהודים. מקצתם הוחבא מאימת הצנזורה. אך גם כשהיו מוכרים, ההקשר החד של אלפי שנות חולשה פיזית וקורבנוּת גזר הבנה ברורה: הם לא מעשיים. זו נקמה מילולית בלבד. נחמת מעונים. נחמת הכרית.

אלא שאחרי הקשה ברדיפות — השואה — קמה ישראל. בתחילתה נראה היה שתגובתה לעָבָר הרדיפות — כפי שהתבטאה גם בהכרזת העצמאות — הולכת במסלול היהודי: הסבל הוליד שאיפה לעולם של שוויון וזכויות, עולם ללא גזענות. אך מה שהתאים למייסדים — שגדלו ללא כוח, וכפרו בשליטה הדתית — לא התאים למי שגדלו פה, בעידן הכוח.

בשני דורות — עם התעצמות הכוח היהודי, הייררכיית הכיבוש והשליטה הדתית — התהפך ההקשר של ״כתבי הילד הבוכה לכרית״. רבנים, מערכות חינוך והמונים דלו ממנו את ההצדקה האולטימטיבית לשליטה על “גויים”. כתוב הרי בבירור ש״הם״ לא בני אדם, חיות, שאין להצילם. שאין להם נשמה כשלנו. גדולי הרבנים והמקובלים אמרו. וכך צועקים אוהדי בית״ר ״יהודי הוא נשמה — ערבי הוא בן זונה״. למה שנכתב כנקמה מדומיינת של מעונים — חובר פתע נשק. עולם הנקמה המפונטז הופך מציאות. וזה המנגנון שמשתלט על ישראל. על מערכות החינוך הדתיות, החרדיות ואף הכלליות. על הכל.

להשתלטות הטקסט המגזען רק פתרון אחד. להבין, ואז לדרוש שינוי מוחלט בטקסטים הרבניים האורתודוקסיים הקאנוניים. אחרת עולם רבני המשיחיות הגזענית ינצח. חלקים מכתבי גדולי הרבנים — בהם הרמב״ם, יהודה הלוי, האר״י ומהזוהר — יש להרחיק מהקאנון. לשנות אף חלק מהתפילות. גם ״ברוך שלא עשני גוי״ מתפרש פה אחרת. גזעני ומעשי. זהו כורח העצמאות. הכרח לדרוש מהפכה מוחלטת באורתודוקסיה שתוציא ממנה את הגזעני. את כתבי הילד שבכה לכרית.