1. לפני שבועיים וחצי, כשאפיזודת סזאר מנדיונדו הגיעה לקיצה, קיבל לידיו וואליד באדיר את מושכות האימון של הפועל תל אביב. לא כמינוי קבוע חלילה, אלא זמנית. כך, מי ששיחק במדיה מאות פעמים בשמונה עונות וכקפטן זכה להניף צלחת אליפות, מצא עצמו בנישה מתעתעת. הוא אמור לגייס את כל כוחו כדי לייצב את הספינה המטלטלת ולהפגין סמכות בפני שחקנים, אך ברגע אחד — עת יימצא בידי קברניטי הקבוצה מישהו אחר, ראוי יותר למינוי קבוע — יהיה עליו פשוט להרפות ולזוז לאחור, חזרה לעמדת העוזר. אולי חשב שתוך יום או יומיים יופיע מחליפו, אך בינתיים ה”זמני” נכנס כבר לשבוע השלישי ובאדיר עדיין כאן. 

וכיצד עליו לנהוג בתפר הלא ברור הזה — מחד עומד על הקווים, מאידך אינו אמור להתבטא כמי שחושק במשרת המאמן, זו שמלכתחילה לא יועדה לו. בסיטואציה הזו, של זעזוע על הספסל, מחפשים כולם אחר אותה טביעת אצבע של מאמן, כאילו שעל חולצותיהם של קלאודיו בומבה, מיחאי פינטילי או עמרי אלטמן נמצא סימנים לכפות ידיו של באדיר, מרוחות שם כמו אחרי משחק בצבעי גואש.

אלו לא שחקנים שבחר — אולי המליץ בעקיפין במקרה או שניים — ויש לומר שהפועל תל אביב בהדרכתו היא בפירוש לא מבריקה או סוחפת. מדובר בקבוצה בינונית מאוד, ובמשך לא מעט דקות הערב (שבת) הפועל חיפה היתה אפילו טובה ממנה. ואם נחפש בכל זאת השפעה של באדיר, מלבד תיאוריות על אופי מחוספס שהחדיר בחניכיו, נאמר כי בדקה ה־62 הוא הזעיק לשדה את רמזי ספורי, ש־20 דקות לאחר מכן גלגל לרשת את השער שהעניק לקבוצתו ניצחון בכורה. 

“השחקנים ידעו מה אני רוצה מהם ואני גאה בהם, זה סוף סוף הגיע”, חגג באדיר את הרגע שלו, כמי שפיקד על הלהקה בערב הנתון הזה. ואולם, ברגע שנשאל לגבי ההמשך והאפשרות שיהפוך, רחמנא לצלן, למאמן קבוע, כמובן עבר לשפת הדיפלומטים. בעולם נטול טקט, היה אומר “בחייכם, תנו לי כבר את הקבוצה הזו ולעזאזל ניסיון או רזומה”. במציאות המגבילה, הצטנע באדיר כדרכו: “בסך הכל ניצחתי, באתי הנה כעוזר מאמן ומה שבעל בית מחליט מקובל עלי. אני רוצה להישאר פה כל הזמן”.

טל בנין, אחד שיכול להתגאות במשרה קבועה (לפחות בינתיים), הרגיש בסיום שקבוצתו הנאיבית היתה אמורה להוציא מהמשחק הזה יותר. “כדורגל זה משחק של ניצול מצבים, אנחנו לא עושים זאת ומצד שני סופגים, וזה מה שצריך להדאיג אותנו”, סיפר המאמן המפסיד, “אנחנו צריכים להתחיל לנצח בכוח”. 

2. מאז הביסה את מכבי חיפה במחזור הפתיחה, בני יהודה לא באמת חזרה לעצמה. שני הפסדים שבאו לאחר ההצגה ההיא בישרו על ניצנים של בעיה מנטלית. מה שקרה לה במאקרו עד הנה, הגיע בגרסת המיקרו גם לדשא בבלומפילד. חניכיו של יוסי אבוקסיס הגיעו לשני מצבים מצוינים תוך דקה, וספגו במתפרצת קטלנית מהעבר השני. כל זה קרה כשהמשחק בחיתוליו, ולאבוקסיס היה די זמן לשנות את התמונה ואת התדמית הפריכה של חניכיו. הוא ביצע שני חילופים, צעק מה שצעק בחדר ההלבשה וארבע דקות לתוך המחצית השנייה הגיע מהלך שיכול היה להתרחש גם ב־2008 — אסי בלדוט, המחליף הטרי, הגביה קרן, ופדרו גלבאן נגח את השוויון. 

ואם זה היה שער כתום בניחוח נוסטלגי, מה שקרה בחלוף שמונה דקות היה כולו בסימן ההווה והעתיד של בני יהודה. אמיר עגייב טייל בין מגני בית”ר, ומ־20 מטר שיגר כדור נפלא שליטף את החיבורים של בוריס קליימן. מאמנו של עגייב נראה המום מהמהלך הכביר, ונראה כאילו הוא בצד הסופג. “גול אדיר, היום זה התלבש כמו שצריך”, יסביר אבוקסיס בסיום, “עגייב עושה הרבה את הכניסות האלה, והבעיטה לא תמיד מצליחה. הוא ביצע קפיצה יחסית לשנה שעברה, ואני די מבסוט ממנו”.

אבוקסיס ודאי היה מבסוט גם מהתוצאה הסופית, לפיה בית”ר ירושלים — בשורותיה מעולם לא שיחק ערבי — עדיין נטולת ניצחון בחלוף ארבעה מחזורים. “במחצית אמרתי לשחקנים שצריך לעבור את עשר הדקות הראשונות בשלום, לא שמרנו כמו שצריך בקרן והחזרנו אותם למשחק”, קונן המאמן סלובודן דראפיץ’, “בינתיים זה לא נראה טוב. אנחנו צריכים את הניצחון הראשון כדי להידבק. לא משנה איזה, רק לנצח”.

עגייב, מתברר, יצירתי במלותיו כמעט כמו בכדרוריו. “הוצאתי הרבה אמוציות אחרי השער”, סיפר הטאלנט בעודו מתנשף ומחייך לסירוגין, “סוף סוף חזרנו מפיגור. לקחנו את עצמנו בידיים ועלינו למחצית השנייה כמו אריות”.

3. גם אחרי השבת הזו, את פסגת הטבלה מאיישת מכבי פתח תקוה. “כיף להיות במקום הראשון”, סיפר מאמנה רן בן שמעון אחרי הניצחון בכפר סבא, “אנחנו חייבים להסתכל על כל משחק בנפרד כדי לעשות עונה גדולה. ייקח עוד זמן עד שנוכל להציב לעצמנו מטרות ברורות, אחרי 10–15 מחזורים נדע לאן פנינו מועדות”.