שורה תחתונה תחילה: מעולם לא חוויתי רסיטל לפסנתר כמו זה שהגיש אנדרש שיף לבאי הפסטיבל למוזיקה קאמרית בירושלים ביום שישי. גם לא מידי שיף עצמו.

שיף בילה איתנו ועם גדולי “האסכולה הווינאית הראשונה”, הלא הם היידן, מוצרט, בטהובן ושוברט. זה לא היה בילוי נינוח, אלא התנסות מסעירה.

מקרוב, משורה מס’ 2 באולם, הצלילים שהפיק שיף היו חזקים מאוד, לעולם לא “דפקניים”, והתכונה הכי בולטת בהם, על פני השטח לפחות, היא ארטיקולציה מדהימה. זו לפחות התחושה האותנטית שפקדה אותי. יותר מזה: היה אפשר אפילו להתרשם שבגיל 60 הטכניקה של האמן שיכור הפסנתר אפילו משתפרת (מעניין אם גם הוא עצמו חושב כך).

האם הביצועים שהמטיר עלינו שיף הפעם באמת מיוחדים במינם, אפילו בהשוואה לביצועים מתועדים שלו עצמו? מממשים את גישתו (מיד אנסה לתארה, איכשהו) ביתר קיצוניות ונחרצות? לכאורה אפשר לבדוק זאת (עוד לא ניסיתי) באתר של “קול המוזיקה” של קול ישראל, שהקליט את הקונצרט. למעשה, מתברר, “קול ישראל” לא הקליט. ההגבלות על עבודה בשישי ובשבת עדיין שרירות וקיימות. עניין של יחסי עבודה והסכמי עבודה עם הטכנאים, לא של שמירת שבת.

אז מה אפשר לומר על דרכו של שיף, במה סגולתה וגדולתה? באוזניי, זו יכולתו “לדבר” את היצירות בכל האמצעים שהפסנתר מספק, ושתרבות הפסנתרנים פיתחה, לרבות “רובאטי” (השהיות), בלי להישמע רומנטי מתרפק סנטימנטלי אפילו לשנייה, אפילו לא בשוברט (הסונטה האדירה בדו-מינור, ד’ 958). שוברט זה היה “בטהובני” אנליטי חושפני במידה שאין להכתירה אלא כ”בל תיאמן”.

האנליטיות, הארת כל הקווים כמו במיקרוסקופ, לא הזניחה שום הזדמנות לליריות, לשירתיות, אבל כמו טענה ששוברט של הסונטות לפסנתר אינו שוברט של הלידר, של השירים, ושביצועו בנימה שאפשר לתארה כתקיפה מאוד, הקשתית, נון-לגאטית (שלא לחטוא בנקיטת המלה “גברית”) משרת ומפאר את ההיבטים הליריים תוך רתימתם הבלתי מתפשרת למבנה הכולל, שמלותי דלות מכדי לנסח את ה”קונספציה” שלו.

מצוות זהירות מלומדה מנחה אותנו להימנע מהכתרת ביצוע כ”הכי טוב”. עדיף, יאמרו לך, לכתוב שזה היה ביצוע שהאיר אפשרות אינטרפרטציה מסוימת, אחת מני רבות. חרף זאת, אודה, שררה אצלי הרגשה ש”שוברט כזה עוד לא שמענו” וששוברט כך, של סר אנדרש שיף, הוא שוברט במימוש הנכון.

זאת להבדיל, למשל, מהפרק הראשון ב”קונצ’רטו האיטלקי” של באך, שהצטייר כ”סתם ביצוע טוב”, בהקשר של האירוע כולו. בפרק זה של “האיטלקי”, ובחיוך, חתם שיף את חגיגת ההדרנים שהעניק לנו (היידן, בטהובן וגם באך, כאמור) בתום הרסיטל – שלא יישכח.

רסיטל של הפסנתרן אנדרש שיף בפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים. אולם ימק”א, 4.9