שלום לך כבוד השר נפתלי בנט.

השבוע הבן שלי, יותם, יעלה לכיתה א’ ויכנס אל מערכת החינוך הממלכתית. על כן רציתי להעלות בפניך בקשה פשוטה: שחרר אותי ואת הבן שלי, את בני כיתתו, את הוריהם, את מוריהם ואת המנהלים שלהם לחופשי. שחרר את כולנו מהשפעות פוליטיות על תכני הלימוד ומכפיית תכנים אחידים, מהניסיון הבלתי פוסק לחנך לערכים התואמים את האידיאלים של שר החינוך התורן, תן למנהלי בתי הספר ולמורים יותר מרחב פעולה ותן לנו ההורים את החופש שהיית רוצה שיהיה לך בבחירת החינוך של ילדינו. איני מבקש לבטל כל רגולציה וכל סמכות מרכזית בנושא החינוך במדינת ישראל, אך המצב הנוכחי קיצוני בהשוואה למתרחש בעולם, קיצוני מדי.

אני יודע שזה קשה, שזה נוגד את האינטרס האישי והמיידי שלך, נוגד את מה שהבוחרים שלך מצפים ממך ודורש מאבקים לא פשוטים אל מול ארגוני המורים ופקידי משרד החינוך, אבל ישנן מספר סיבות עיקריות שבגללן אני חושב שכדאי לך בכל זאת ללכת בכיוון הזה. להלן הסיבות.

1. מאמצים לעצב את ערכי דור העתיד ולייצר מצביעים נועדו להיכשל.

לאחרונה כתבת כי בימים אלו אתה בונה תכנית “לקידום החינוך הערכי, שמטרתה לעודד לימוד ציונות, יהדות, אהבת הארץ, חברות, קבלת האחר וסובלנות.” תכנית אלו מצטרפת לתכניות דומות שהפעילו קודמיך בתפקיד, כל אחד מהם עם הערכים ותחומי העניין שלו.

אין חדש ברעיון של “לעצב” את דור העתיד על ידי חינוך המוני; משטרים קומוניסטים ופאשיסטים ניסו לעשות זאת במאה הקודמת, ונכשלו בענק. השפעתן של תנועות הנוער הנאציות על ערכיהם של צעירי גרמניה נעלמה לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, ומערכות החינוך הנוקשות של ברית המועצות, מזרח גרמניה וסין הקומוניסטיות הצליחו לייצר בעיקר צעירים אנטי-קומוניסטיים שהיגרו לארצות מערביות או אימצו את ערכיהן בהזדמנות הראשונה. זה לא עובד, מכיוון שילדים הם לא רובוטים ממושמעים שניתן לתכנת אותם. הם מפתחים את הערכים שלהם בעצמם, ומושפעים בעיקר מהוריהם ומחבריהם לשכבת הגיל.

ההשפעה שלי על הבן שלי חזקה עשרות מונים משלך, ועל כן אם יש ברצונך לשכנע אותו שההתנחלויות הן רעיון נפלא או שישראל היא התגשמות כל חלומותיהם של יהודי העולם באלפיים השנים האחרונות אתה תיכשל. בסופו של דבר תשכנע רק את המשוכנעים, שהוריהם החזיקו בדעות האלו מלכתחילה. בדיוק מאותה הסיבה, גם כאשר יולי תמיר, כשרת החינוך, אישרה לללמד על  הנכבה במסגרת תכנית הלימודים בבתי ספר ערביים, הדיון הפוליטי הלוהט בנושא היה חסר משמעות מעשית. האם מישהו חושב ברצינות שילדים ערבים לא יכולים ללמוד על הנכבה ממקורות אחרים? שמניעת נושא לימוד כזה או אחר תשנה את דעותיהם?

שנים רבות של ניסיונות עקשיים לעצב את דור העתיד בדמות האידיאל האישי של שרי החינוך במדינת ישראל לא השיגו דבר מלבד בלבול, חוסר עקביות ובזבוז כספים על הפקה והתאמה של תכנים חינוכיים חדשים בהתאם לקפריזות של השר התורן. אני יודע, קשה מאוד להתנגד לפיתוי העצום להחדיר את דעותיך האישיות לחוברות הלימוד של מאות אלפי ילדים, אבל אולי יקל עליך להתנגד לפיתוי אם תדע שאתה לא באמת מוותר כאן על כוח בעל משמעות כלשהי. 

2. הורים יודעים מה טוב בשביל ילדיהם יותר טוב מפקידים ופוליטיקאים.

מדוע ההחלטה לגבי לימוד עברית בבתי ספר ערבים היא של שר החינוך ולא של הוריהם של הילדים? אם הדבר יקל על השתלבותם של הילדים בשוק העבודה, האם לא הגיוני להניח שהוריהם יקבלו את אותה ההחלטה? אולי הם היו מקבלים אותה כבר מזמן אם הם היו יכולים? ומדוע ההחלטה לגבי מספר השעות השבועיות של לימודי יהדות, מתמטיקה או ספרות היא של שר החינוך? למה תמיד להניח שההורים הם האחרונים שידעו מהו החינוך הטוב ביותר עבור ילדיהם? למה תמיד להניח שהמורים והמנהלים בשטח הם האחרונים שידעו מה ההורים באמת רוצים, ואסור לאפשר להם לקבל החלטות בכוחות עצמם? חשוב על כך בכנות, בנט: האם בתור הורה, כאשר היו בתפקיד שרים אחרים הרגשת שהם יודעים יותר טוב ממך מה ילדיך צריכים ללמוד?

חופש בחירה בחינוך הוא המתנה הכי מופלאה שאתה יכול להעניק כיום לאזרחי מדינת ישראל (והיא גם זולה הרבה יותר מאשר הקטנת הכיתות, ועשויה אפילו לחסוך כסף למשרד החינוך). באופן היסטורי משרד החינוך רק מנסה להילחם בנו ההורים, להסתיר מאיתנו נתונים השוואתיים על בתי ספר, להקשות עלינו להעביר את ילדינו לבתי ספר טובים יותר, להקשות על התחרות ועל בתי הספר הפרטיים, להרוג את היוזמה העצמאית של מורים ומנהלים, לייצר חינוך שוויוני, אפרורי ובינוני לכל האוכלוסיה – וכולם איכשהו לוקחים את המצב הקיים, שהוא קיצוני ביחס לעולם, בתור מצב מובן מאליו.

למשל, להלן תרשים שהכנתי על פי נתוני ה-OECD, המתאר את שיעור תלמידי התיכון ובתי הספר היסודיים בכל מדינה הלומדים בבתי ספר פרטיים.

כפי שאולי הבחנת, ישראל איננה נמצאת על התרשים. במרבית מדדי החינוך ההשוואתיים חסרים נתונים על מדינת ישראל, עקב התנהלות מיושנת ובעייתית של משרד החינוך, אך לפי בירורים שערכתי נראה שהשיעור בישראל קרוב מאוד לאפס – מתחת לכל המדינות המפותחות פחות או יותר.

בעשורים האחרונים כל העולם מלבד מדינת ישראל נע בכיוון של יותר בתי ספר פרטיים ויותר חופש בחירה עבור ההורים. לפי דוח שנכתב עבור אונסק”ו, עבור 136 מדינות מפותחות בשנים 1991-2004 שיעור הגידול במספר התלמידים במוסדות ציבוריים היה כ-10%, לעומת 58% עבור מוסדות פרטיים. בשבדיה הסוציאל-דמוקרטית, למשל, שיעור הלומדים בבתי ספר פרטיים זינק מאפס בתחילת שנות התשעים לנתון המופיע בגרף, המתקרב ל-20% עבור התיכוניסטים, ובקרב תלמידי היסודי ל-10%.

בנקודה זו רצוי לעצור לרגע ולענות לטיעונים הנפוצים בקרב המתנגדים לצמיחתם של בתי הספר הפרטיים. נסקור אותם בקצרה.

1. הורים יאלצו לשלם המון כסף לבתי ספר פרטיים.

לא נכון. משרד החינוך יכול לבחור בגרסה כזו או אחרת של “שיטת הוואוצ’רים“: מנהלי בתי הספר מקבלים את ההחלטות לגבי התכנים (תחת רגולציה מינימאלית), הורים בוחרים בבתי ספר ציבוריים או פרטיים לפי העדפותיהם האישיות, ובתי הספר מקבלים תקציב ממשרד החינוך, לא מההורים, לפי מספר ההורים הבוחרים בהם. בתי הספר נשארים במימון ציבורי, ההורים לא משלמים יותר ממה שהם משלמים היום, ואין אפליה נגד משפחות עניות. לפי מחקרים בתחום סביר שבתי ספר פרטיים דווקא יחסכו כסף למשרד החינוך, מה שיאפשר להשקיע יותר בתלמידים, ושהתחרות תשפר את האיכות והפרודוקטיביות של בתי הספר הציבוריים. שיטת הוואוצ’רים קיימת בווריאציות שונות בארצות הברית, צ’ילה, שבדיה, והונג קונג, ובחירה ותחרות בין בתי ספר פרטיים וציבוריים קיימת בדרגות שונות במדינות רבות אחרות.

2. בתי ספר הממקסמים רווחים יעניקו חינוך גרוע לילדים.

לא נכון – מאותה סיבה שבגללה יצרני מכוניות הממקסמים רווחים לא מייצרים מכוניות גרועות, בתי מלון הממקסמים רווחים לא מזניחים את החדרים וספרים הממקסמים רווחים לא מעניקים תספורות גרועות ללקוחותיהם. ראשית כל, אנשים לא בוחרים לעסוק בתחום החינוך מכיוון שהם רוצים לעשות מיליונים אלא מתוך תחושת שליחות ורצון לתרום לילדים, וכך גם יזמים בתחום בתי הספר הפרטיים. שנית, אם רווחיהם של בתי ספר יהיו תלויים במספר התלמידים הבוחרים ללמוד בהם, הם יהיו חייבים להעניק לתלמידים האלו חינוך ברמה גבוהה שימשוך אליהם את ההורים. העדויות ממדינות אחרות הן הפוכות – אחת התופעות שקרו במקומות שונים בעולם היא סגירה של בתי ספר גרועים, במקביל לפריחה והתרחבות של בתי ספר טובים. אפילו חברת הכנסת שלי יחימוביץ’, סוציאליסטית מושבעת, הודתה בספרה כי שלחה את בנה הבכור לבית ספר דמוקרטי פרטי שעלה שש מאות שקלים בחודש, מן הסתם מכיוון שהיא האמינה שהחינוך שהוא יקבל שם הוא טוב יותר. בכל אופן, משרד החינוך ישאר בתור הגורם המפקח על בתי הספר, תהיה רגולציה על בתי ספר פרטיים וגם הבגרויות יכולות להישאר במתכונת הארצית הנוכחית בתור גורם שיכריח את כולם לעמוד באותם הסטנדרטים.

3. תחרות בין בתי הספר תגדיל את הפערים ותפגע בעניים.

לא נכון בהכרח. למשל, מחקר שפורסם בשנת 2012 מגלה שהפעלת שיטת הוואוצ’רים בניו-יורק תרמה בעיקר לאוכלוסיה החלשה ביותר, האפרו-אמריקנים. מחקר אחר שנערך בצ’ילה מצא שגם שם שיטת הוואוצ’רים תרמה רבות לעניים, וכך גם מחקר שעסק בפקיסטן וקולומביה. נכון, ישנם מחקרים אחרים אשר מצאו גידול בפערים עקב רפורמות כאלו בחלק מהמקומות, אך זו בפירוש איננה תופעה מחויבת המציאות. כיום ישנו ניסיון עולמי נצבר רב בתכניות וואוצ’רים ממדינות רבות, וניתן ללמוד ממנו כיצד ליישם מדיניות שלא תוביל לגידול בפערים ולפגיעה באוכלוסיות חלשות. בכל מקרה, הדרך הנכונה לעזור לעניים היא לתמוך בהם מלמטה על ידי בתי ספר טובים יותר ולא לקצץ את רגליהם של העשירים על ידי מניעת אפשרויות בחירה ומתן חינוך שוויוני וגרוע לכולם, כפי שנעשה כיום.

4. פגיעה באחידות של מערכת החינוך בישראל תפגע באחדות העם ובכור ההיתוך.

כור ההיתוך המיתולוגי אינו קיים כיום, כאשר שיעור התלמידים במערכת החינוך הממלכתית מתקרב ל-50%. ילדים הלומדים במערכות החינוך האחרות לא נפגשים ביניהם, וחלקם גם לא לומדים את לימודי הליבה. מעבר לכך, קיימים גם הבדלים גדולים בין בתי ספר בערים שונות ובין בתי ספר בפריפרייה לבתי ספר במרכז. האחידות של מערכת החינוך הישראלית היא אשליה. תחרות בחינוך ובתי ספר פרטיים לא יפגעו בה, מכיוון שאין במה לפגוע. מלבד זאת, אני גם לא מציע כאן לבטל לחלוטין את הרגולציה – כפי שכיום משרד החינוך כופה על כל בתי הספר הציבוריים ללמד אזרחות, כך הוא יכול לכפות זאת על בתי ספר פרטיים ובמצב של תחרות. בסופו של דבר זה פשוט טיעון לא רלוונטי.

5. הורים לא יודעים מה טוב בשביל ילדיהם.

הם ישלחו אותם ל”בית הספר על שם צביקה הדר ללימודי סלבריטאות מתקדמים”, ל”בית הספר על שם פנינה רוזנבלום לדוגמניות” או ל”בית הספר על שם יצחק תשובה לגידול תומכים במונופול הגז”. טענה זו נפוצה במיוחד בקרב האליטות האינטלקטואליות, בקרב אלו אשר היו רוצים להאמין שהם מורמים מעם, שהם יודעים טוב יותר מכולנו מכיוון שהם מכירים את שמו של איזה פילוסוף צרפתי מת ויודעים כיצד לנסח משפטים מלאים במילים לטיניות מרשימות. אלו אותם האנשים שיתנגדו תמיד לכל צורה של דמוקרטיזציה וביזור ויתמכו תמיד בכל צורה של ריכוזיות מחשבתית, ריכוזיות של הדעות, ריכוזיות של הכוח בידיים שלהם. אלו אותם אנשים שבהם נלחמת עד כה, נפתלי בנט; אל תהפוך לאחד מהם עכשיו כשיש בידיך כוח. בני אדם אינם מטומטמים – כן, אפילו אם הם מצביעי ליכוד, מנשקים מזוזות מדי פעם, או עניים. אכפת להם מהילדים שלהם, והעדויות ממדינות אחרות מראות שכאשר ניתנת לאנשים הבחירה הם בוחרים בבתי ספר טובים יותר. תן להם לבחור בעצמם.

3. לסיום, תזכורת: יום אחד השמאל יהיה שוב בשלטון.

ברצינות, אני לא צוחק. יום אחד השמאל באמת יהיה שוב בשלטון. התרגלנו כל כך לבנימין נתניהו, שכולנו איכשהו שכחנו שמפלגות שלטון נוטות להתחלף מפעם לפעם. מאוד לא סביר להניח שהימין ישלוט בישראל לנצח, או שלא תתקיים שום ממשלת אחדות לאומית. יום אחד התיק של שר החינוך יהיה שוב בידי אדם הדומה בדעותיו ליולי תמיר, אולי אפילו שמאלה ממנה. אדם שרחוק מאוד ממך ומדעותיך. נכון, הדתיים הצליחו איכשהו לבצר לעצמם מערכת חינוך משלהם, אבל חלק גדול מהמצביעים שלך נמצאים במערכת החינוך הממלכתית, ללא שום אפשרויות בחירה ושום הגנה מהקפריזות של השר התורן. לאותו שר חינוך עתידי תהיה השפעה עליהם ואולי גם על התכנים במערכת החינוך הדתית, והוא כמובן יבטל מייד כל שינוי שתעשה כיום. כיצד תרגיש כשזה יקרה?

כפייה היא חרב פיפיות; יום אחד אתה למעלה, וביום אחר אתה מוצא את עצמך למטה. נראה ששום גורם בפוליטיקה הישראלית אינו מבין זאת. כאשר השמאל היה בשלטון הוא תגמל ביד נדיבה ומבלי לחשוב פעמיים את מקורביו בקיבוצים, במושבים ובארגוני העובדים, אך כאשר הימין עולה לשלטון כולם לפתע קופצים וצועקים “שחיתות” בכל פעם שמתפרסמת העברת כספים חדשה להתנחלויות. אני מניח שאין דרך לשנות את קרבות הסחיטה האלו, שהפכו לחלק מה-DNA של הפוליטיקה הישראלית, אך בתור שר החינוך אתה יכול לעשות שינוי לטובה בגינה הפרטית שלך ולעצור באופן קבוע את הכפייה שמפעיל משרד החינוך על התלמידים בישראל, על הוריהם ועל מוריהם. ברגע שתיישם מערכת פתוחה ותחרותית יותר שר החינוך הבא כבר יתקשה לעצור את המגמה – ההורים לא יתנו לו.

נפתלי בנט, אני פונה אליך מכיוון שלמרות שדעותינו חלוקות במספר רב של נושאים, אני עדיין מאמין שאתה בין המעטים המעוניינים, מפעם לפעם, לפעול למען האינטרס של הציבור הרחב, ולא רק למען מגזר כזה או אחר. אני יודע שפעלת כך בתור שר הכלכלה, כאשר הפחתת מכסי יבוא ותמכת בגורמים המנסים לפתוח את המשק הישראלי לעולם ולהפחית את יוקר המחיה. האם תהיה מוכן לפעול כך גם בתור שר חינוך? האם תהיה מוכן להתנגד לפיתויים קצרי הטווח ולאשליית השליטה ולבצע שינוי של ממש, שלא יבוטל על ידי הבא אחריך? האם תהיה מוכן לשחרר את הבן שלי לחופשי?