במובנים רבים, ממשלת נתניהו הרביעית, שסגרה אתמול 100 ימים לכהונתה – דומה לממשלת נתניהו השלישית. נכון, החרדים בפנים ולפיד בחוץ. נכון, במקום ציפי לבני יושבת בלשכת שרת המשפטים איילת שקד (על לבני נתניהו התחיל לרדת רק אחרי שפוטרה, עם שקד הוא כמעט לא מדבר מאז מונתה). ובכל זאת, מבחינת תושבי מדינת ישראל, שתי הממשלות – כמו תאומות זהות – מספקות את אותו שירות רע, אופק מעורפל והיעדר מנהיגות.

שתי הממשלות האחרונות של נתניהו מאופיינות בהתנהלות דו־ראשית. מצד אחד, שר אוצר ממפלגה חדשה ותזזיתית שמוביל אג’נדה של שינוי, ומצד שני ראש ממשלה שמרן שמקפיא את הכל. בשתיהן שיתוף הפעולה הלקוי וחוסר האמון בין שני האישים המרכזיים מקרין לכל הרוחב והעומק.

שתי הממשלות דומות, אבל יש כוכבית: הפעם נתניהו לא נותן אפילו מראית עין של שקיפות, התחשבות או ניסיון כלשהו לשמור על מינהל תקין. הממשלה הקודמת עוד הושפעה מהמחאה החברתית, והיו בה כמה בלמים. בזאת כבר אין. נתניהו מתנהל כמו דיקטטור – מצפצף על כולם וכופה החלטות על שותפיו לממשלה. לעתים נדמה שרק מבחן בג”ץ עומד בין האינטרסים העלומים שלו לאינטרס הציבורי, וכי גם את בית הדין מתכננים מקורביו להחליש בקרוב.

ממשלת נתניהו הרביעית סוגרת 100 ימים של שכרון חושים (ולא מהיין שקונים בבלפור) מבחינת נתניהו – ו-100 ימים של הליכה לאחור, התנהלות מקוממת, כמעט לא דמוקרטית, וטיסה לשום מקום מבחינת הציבור.

זו ממשלה שבה יש ודאי כמה שרים עם כוונות טובות, אבל כמו בקודמתה – אין עבודת צוות, אין הערכה הדדית ואין אסטרטגיה. ממשלה שהוקמה אחרי המו”מ הקואליציוני הארוך ביותר אי פעם, שמטפלת באופן מקרי וספורדי בעניינים בוערים, ומזניחה את כל השאר. ממשלה שבה הכל עובד בכיפופי ידיים, הכל פוליטי, הכל אישי והכל על העוקם.

פגישות לא מתועדות עם בעלי הון

בוודאי יש לנתניהו נושאים ביטחוניים ומדיניים כבדים על הראש – ההסכם עם איראן, הטרור שחוזר בטפטופים, המצב במצרים ובסוריה ועוד. אבל הדבר לא מוריד מהאחריות שלו, שאותה הוא מזניח – לטפל ביוקר המחיה; במערכת החינוך והבריאות, המתמודדות מול קשיים אדירים; במגזר הציבורי הגדול ולא יעיל; בכשלי השוק כמעט בכל ענף; ובפערים החברתיים. וכאן נתניהו כמעט לא קיים.

נתניהו אמנם אינו מושחת כקודמו הממתין לכליאה, אבל כמעט בלתי אפשרי להבין את הדרך הכושלת שבה בחר לנהל את המדינה. מעבר לדחיינות, לפוליטיקה הקטנה (דני דנון שוגר לאו”ם לא בגלל כשרונו, אלא כדי שלא יפריע למהלכים פוליטיים), למלחמות על קרדיט, למנהג לא לתת לאף אחד לגדול ולהצליח לצדך — עולה החשד שלנתניהו יש גם כמה אינטרסים זרים הסמויים מהעין. אלא שאצלו הכל תמיד מוסתר, הכל בשושו והכל בהפוך על הפוך.

נהוג לחשוב כי לבעלי ההון הבודדים שנתניהו קשור אליהם אין אינטרסים עסקיים בישראל, אבל כבר אי־אפשר להיות בטוחים. הוא נפגש עם יצחק תשובה בנושאי הגז, עם נוחי דנקנר בנושאי הריכוזיות ועם אודי אנג’ל בנושאי ערוץ 2. כל הפגישות התקיימו בביתו הפרטי או בבתים של עשירים מקורבים, ללא פקידים וללא תיעוד.

את המצלמות של משה גלאמין הוא הכניס למעון ראש הממשלה רק כדי להראות קרעים בשטיח, אבל לא כדי לגלות לנו מי ומי עמדו שם על אותו מדרך מפורסם. אין לדעת, למשל, מי לוחץ עליו ועם אילו שליחים של משפחת עופר הוא נפגש כשהחליט לאחרונה שהדבר שהכי דחוף לו זה לטרפד את המלצות ועדת ששינסקי 2 (התמלוגים על משאבי הטבע).

בסיומה של הקדנציה הקודמת, נתניהו היה הגורם המרכזי בחיסול השינויים (הלא מאוד גדולים גם כך) שהובילו שריו – טיפול שורש ברפואה הפרטית ובתיירות הרפואית (ועדת גרמן), בפערים החברתיים (ועדת אללוף) ובשחיתות בקק”ל.

והנה, בתחילת הקדנציה הנוכחית הוא ממשיך באותו כיוון, ומטרפד את מה שעוד נשאר – לא רק את ששינסקי 2, אלא גם את השינויים שהוכנסו בתקצוב החרדים. בנוסף, נתניהו החזיר אחר כבוד את הכספים הקואליציונים – אירוע על גבול השחיתות. וכמובן, 
פליק־פלאק כמו שנעשה בנוגע לרפורמה ברשות השידור לא נראה מזמן. במקום לתקן את הדרוש תיקון, נתניהו בחר לערבל הכל מחדש ולהעמיק את האי־אמון מול עובדי הרשות. לפחות אקוניס יירשם כמי שהכניס את המלה “ישראלי” לחוק.

ומה לגבי החטיבה להתיישבות, הכוכבת הגדולה של חקירת ישראל ביתנו? במקום לחזק את שלטון החוק ולעשות סדר בשקיפות ובטיפול בכספי ציבור, כמו שהמליצו במשרד המשפטים ובמשרד האוצר, נתניהו רק הרחיב את תקציבה והתעלם מכל ההמלצות.

מסרב להתראיין

בכלל, בנושאי תקשורת נראה שנתניהו לא מפסיק להשתין מהמקפצה על מדינת ישראל, המשכשכת בבריכה בשיאו של חום אוגוסט 2015: מיד לאחר שהחתים את שותפיו בסעיף שמחייב אותם לתמוך בכל גחמה שלו בתחום התקשורת, הוא התיישב על כסא השר (כאילו זה התחום הכי בוער במדינה), פיטר תוך שנייה את מנכ”ל המשרד בשיחת טלפון, והוביל את המינוי העקום של אקוניס.

נתניהו, שבימים שלפני הבחירות ענה למפיקה של כל תכנית בוקר נידחת ברדיו מקומי, לא מתראיין לתקשורת הישראלית מאז 17 במארס, לא מקיים מסיבות עיתונאים, וכל ההתבטאויות שלו הן מעל לראשה של העיתונות – שרובה נחשבת מבחינתו לבוגדת. לכן, אי־אפשר לשאול אותו, למשל, למה הוא לא מאפשר לשר לביטחון פנים למנות מפכ”ל למשטרה. הוא מתנהג כאילו כל זה לא נוגע אליו, למרות שתחת הנהגתו הגיעה המשטרה למשבר הגדול בתולדותיה, דבר שפגע באופן משמעותי בתחושת הביטחון האישי של הציבור.

ניתן היה לחשוב שאחרי הקמפיין המשתלח והגזעני שהוביל במערכת הבחירות, נתניהו יחליף דיסקט, יתבגר על הדחפים המיידיים, ויחבק יריבים פוליטיים ומיעוטים (הוא הרי התנצל בפני הערבים עקב לחץ אמריקאי). אבל לא. וכדי להדגיש ששום דבר לא השתנה, נתניהו גיבה את דבריו הגזעניים של סגן שר הפנים ירון מזוז, ונדבק לעמיר בניון – אולי הזמר הישראלי הגזעני ביותר.

למה כל זה קורה? ייתכן שאת מה שנלחש בחדרי חדרים הסבירה הכי טוב שרת התרבות, מירי רגב – יש לנו 30 מנדטים ותקפצו. נתניהו יודע שאת ה-4–8 מנדטים האחרונים הוא קיבל בדיוק בגלל ההתנהלות הלעומתית שלו, ולכן הוא מתקשה לשנות אותה.

את זלזולו בכל מה שמריח מתקינות ושקיפות אפשר לזהות גם בדברים קטנים. למשל, באופן שבו הוא דוחף את מינוי העוזרת שלו בשנים האחרונות, פרח לרנר, למנכ”לית משרד הקליטה, וזאת למרות שהוא יודע כמה ניגודי עניינים מעורבים. הוא גם לא הגיב מוסרית, לא במלה, על הכיעור שנחשף על עברו הקרוב של ח”כ אורן חזן מסיעתו – שבמקום להתפטר ולרדת מהבמה הציבורית, לפחות לתקופה, נהפך לכוכב תקשורת.

מי שמתנגד – מתויג כפופוליסט או כשמאלן

אבל כמובן ששני האירועים המרכזיים שאותם ניהל נתניהו בחוסר כישרון משווע ב-100 הימים שחלפו היו בתחום הגז ותקציב הביטחון. בתחום הגז נתניהו ניסה להעביר שינויים דרמטיים שישפיעו על עתיד ישראל מתחת לאדמה, בלי דיון ציבורי ובלי הליכים מתבקשים במדינה דמוקרטית, תוך עקיפת כל כללי ממשל תקין.

באמצעות האקוניס התורן שלו במשרד האנרגיה – הפעם זה יובל שטייניץ – הוא ניהל מו”מ עם חברות הגז בלי להקשיב לאף מומחה שסבר אחרת ממנו. הוא גרם להתפטרות הממונה על ההגבלים העסקיים והדיח את יו”ר רשות החשמל, רק כי הביעו עמדה שונה משלו בניסיון לבצע את תפקידם.

אל רשימת הנבצרים הארוכה (כחלון, גלנט, חיים כץ) הצטרף בסוף השבוע שעבר מי שמועמד להיות מנכ”ל משרד האנרגיה, שאול מרידור. אחיו של מרידור, מתן, מועסק במשרד עורכי הדין של תשובה – אגמון. את הוועדה לתקציב הביטחון נתניהו עצמו הקים, והעמיד בראשה את מזכירו הצבאי לשעבר, אלוף במילואים יוחנן לוקר. ובכל זאת, ברגע שיצא הדו”ח הוא החליט לקבור אותו. בלי להסביר ובלי לקיים דיון ציבורי. ומי שמתנגד לנתניהו ישר מתויג כפופוליסט או כשמאלן.

ומה עם כחלון? מעבר למשבצת הלפידית הבלתי אפשרית שהועיד לו נתניהו (והוא עצמו השתחל לתוכה בחוסר ברירה אך בטבעיות), כחלון שגה כשסימן את שני הנושאים שבהם הוא רוצה לטפל בקדנציה – מחירי הדיור ורפורמה בתחום הפיננסי. אלו שני נושאים חשובים וראויים, אך מה לעשות שהנושאים שעמדו על הפרק הם דווקא הגז ותקציב הביטחון. וכחלון, ששתק בשניהם, איבד חלק גדול מהמוניטין ומהכוח הפוליטי שלו.

בעוד כמה שנים, כשנתניהו הפנסיונר יישב בכיף שלו מול הבריכה בבית בקיסריה, יהיו רבים שיתקשו להאמין שראש ממשלה כל כך לא ביצועי, עם דרייב כל כך אפסי לשינוי; ראש ממשלה כל כך קטן קומה – שלט כאן במשך כל כך הרבה זמן.