כדי להמנע מקלישאות על בירת ההיפסטרים העולמית, שמרוב שהיא בירת ההיפסטרים היא כבר כמעט לשעבר, על ג’נטריפיקציה, אמנות רחוב, בוהמיינים ו-וואנאביז, אספר על הסופ”ש האחרון בשכונת בושוויק שבברוקלין באמצעות תמונות. כל שנה בתחילת יוני מתקיימים אירועי Bushwick Open Studios, במסגרתם פותחים את דלתות הסטודיו שלהם מאות אמנים, גלריות מציגות תכניות מיוחדות, הרחובות מתמלאים באמני מיצג, מסיבות רחוב, אוכל ושתיה לרוב. הבשר של סוף השבוע הזה הוא הסטודיו של האמן ומה שמתרחש בו, והאמנות היא לא בהכרח הסיבה המרכזית שמושכת אותי וזרים רבים אחרים לבקר בו. איך החלל בנוי, מה הנוף הנשקף ממנו, איך נראה האמן ובעיקר איך הוא עובד, באיזה כלים הוא משתמש, אלו לב הענין עבורי. מתוך האינפלציה הבלתי נתפסת של האמנים בשכונה, שעובדים רובם בתוך חללים מחולקים במבני תעשייה שהוסבו לסטודיאות וגלריות, נציץ כאן למשכנם של שבעה אמנים מעניינים במיוחד. ביקשתי מכל אחד לבחור כלי, חפץ, אובייקט כלשהו מהסטודיו שלו שהוא הכרחי לעבודתו, משהו שהוא או היא לא יכולים בלעדיו, ולהצטלם איתו.

אלפרדו פלוט (Alfredo Plot), הוא אמן ממוצא ארגנטינאי, וכל העבודות בסטודיו שלו הן ציורים פיגורטיבים מהתבוננות בילדיו- תאומים בני חמש, בשעת הרחצה. חלק מהעבודות הן שמן על בד, חלקן רישומים, והמוצלחות מכולן הן בצבעי מים על נייר. פלוט בחר להצטלם עם פלייר למתיחת בדים: “הפלייר מסמן רגע אחד בתהליך של הציור, מתיחת הקנווס לפני שמתחילים, זה רגע חשוב”.

אצל ליאן בוסק (Liene Bosquê) בסטודיו כל האובייקטים עוסקים בזכרון ומזכרות, כבר 13 שנים שהיא מסתובבת בעולם ורוכשת סובנירים, שכולם יוצרו בסין מן הסתם, ואז חוזרת לסטודיו ומעבדת אותם בצורות שונות. קופסה אחת מחולקת לתאים ובה יציקות מחומרים מגוונים של אתרים היסטורים בזעיר אנפין: ליד הקולסיאום שוכנת גבעת הקפיטול של וושינגטון, לידם פרמידה פרה-קולומביאנית וכנסיית הנוטרה דאם מפריז.

גילי לוי היא ציירת ילידת ישראל, הציורים שלה לעיתים מופשטים ולעיתים נוטים לפיגורטיבי, בצבעי גואש בגוונים עזים ובדרך כלל על בדים גדולים. היא בחרה להצטלם עם מגשית אמייל בה היא משתמשת כפלטה: “אני משתמשת בצבעי גואש ומאוד אוהבת את המגש שלי. לאחרונה קניתי עוד אחד זהה”.

כיסאות חתוכים ומחוברים מחדש הם עיקר העבודה של ברוס דאו (Bruce Dow). הוא מקבל השראה מציורים סוריאליסטים, כמו מירו מוקדם ודה קיריקו, ומתעניין באינטרקציות האנושיות שנוצרות בישיבה על הכסאות שלו. מאחד מהם, לא מהוקצע וגמור כמו האחרים, אלא פשוט כיסא על גלגלים שהמשענת שלו נחתכה בגסות, הוא לא יכול להפרד: “זה הכיסא הראשון שעשיתי. אני נכנס אליו כשאני מגיע לסטודיו ומנסה לא לקום ממנו עד שאני יוצא”.

הסטודיו של שרה שלזינגר (Sarah Schlesinger) נמצא בתוך מכולה שהוסבה לחלל עבודה, אותה היא חולקת עם בן זוגה. היא מפסלת ומציירת, ציורי נוף קטנים בפלטה של צבעים רכים, ופסלי קרמיקה קטנים גם הם, של בתים, כפות רגליים, צמות ועוד. היא מתרגשת מהאפשרויות השונות שכל אחת מצורות העבודה מציעה: “בציור של בית אי אפשר לראות מה יש בתוך הבית, ובפסל של בית אפשר. אבל בפסל של בית אי אפשר לראות מה הנוף שברקע של הבית, ובציור דווקא אפשר”.

גם דורון לנגברג הוא צייר יליד ישראל. הוא עובד מרישומים שהוא רושם מול מודלים גברים, רובם ערומים, חלקם בפוזיציות חושפניות למדי, חלקם סתם ככה שוכבים או יושבים, כמעט משועממים. הוא בחר להצטלם עם סכין ציור מסויים אחד, אותו יש לו כבר הרבה שנים: “זה הסכין הכי ישן שיש לי. אני מבלה הרבה זמן בלחשוב על צבע, חלק גדול מהזמן שלי בסטודיו עובר בעבודה על הפלטה, והסכין הזה הוא הכלי שדרכו אני חושב”.

לפני שעבר לסטודיו הנוכחי לפני כשנה, דרק וויסברג (Derek Weisberg) היה מפסל בקרמיקה במשך עשרים שנה. בסטודיו הקטנטן הזה (שהוא בעצם חדר מעבר לסטודיו אחר) אין לו את האמצעים והכלים לעבוד בקרמיקה, וכאן נכנסים הגרזן והסכין לפעולה: הוא שובר את כל הפסלים הישנים שלו, מתקופות שונות ביצירתו, ומרכיב אותם לכדי פסלים חדשים, ראשים ומסכות, שתלויים בכל פינה פנויה בסטודיו, מרצפה עד תקרה.

*תודה למיכל גבע

צילום: מיה בלוך